על היחס שבין תשומות לתפוקות

על מנת לייצר תוצרים (תפוקות) נדרשים רכיבים ומשאבים (תשומות). כל מוצר וכל שירות מצריכים תשומות. תשומות יכולות להיות חומרי גלם, עבודת כפיים, מכונות יצור או ידע. יצור של מוצר פיזי ידרוש במרבית המקרים סוגים מגוונים של תשומות. יצירת הסכם משפטי לעומת זאת ידרוש בדרך כלל ידע ומקלדת בלבד.

ברור לכל בר דעת כי על מנת להרוויח, על העסק להביא לידי כך שערך התפוקות יעלה על עלות התשומות ואולם מסתבר שליחס בין התשומות והתפוקות יש משמעות גדולה במיוחד בכל הקשור להתנהלות העסק בכלל, לקביעת תקציב הוצאות התקורה ולהבנת נקודת האיזון בפרט.

נקודת האיזון החשבונאית קובעת למעשה את ההכנסה הממוצעת שעל העסק לייצר בכל חודש על מנת לכסות את כל הוצאותיו, הן הישירות (אותן תשומות המשמשות ליצור) והן העקיפות (הוצאות התקורה למיניהן). נקודת האיזון החשבונאית מהווה את הרף התחתון של ההכנסות שעל העסק לייצר על מנת שלא להיגרר להפסדים בדוחות הרווח והפסד. ראוי לציין בהקשר זה כי נקודת האיזון החשבונאית לא מתחשבת בהחזרי הקרן על הלוואות ולצורך תחשיב נקודת האיזון התזרימית יש לקחת בחשבון מרכיב נוסף.

את היחס בין התשומות לתפוקות ניתן ברוב המקרים לחשב מתוך הנתונים הסטטיסטיים של העסק, אשר באים לידי ביטוי בדוחות הרווח והפסד. יחס זה נשמר בדרך כלל, וזאת כל עוד לא חלים שינויים מהותיים בעסק אשר משפיעים על עלויות חומרי הגלם, על רמת המחירים ללקוח ועל התפלגות המכירות בין המוצרים השונים (שהינם בעלי יחסי תשומות/ תפוקות שונים).

יחס זה נמדד ונקבע באחוזים והוא כאמור חייב להיות נמוך מ- 100%, שכן אם יהיה גבוה מ- 100%, משמעות הדבר היא כי הסכום שיושקע בתשומות לצורך יצור המוצר יהיה גבוה מהסכום שיתקבל ממכירתו. ואולם זה לא מספיק שיהיה נמוך מ- 100%. השאיפה של העסק היא ששיעור זה יהיה נמוך ככל האפשר שכן ההשפעה של יחס זה על נקודת האיזון היא גדולה מאוד.

המשלים ליחס זה מהווה את הרווח הגולמי והוא משמש בראש ובראשונה לכיסוי הוצאות התקורה, ולאחר כיסויים המלא הוא מהווה את מרכיב הרווח הנקי של העסק.

על מנת להמחיש את הדברים נשתמש בדוגמא של עסק שמייצר מוצר אשר מחירו ללקוח 10 ₪. נניח שלאותו עסק הוצאות תקורה שכוללות שכר דירה והוצאות משרד, שכר מנהלה ומנהלים והוצאות נלוות לשכר ואלו מסתכמים לכדי 50 אלף ₪ בחודש. נבחן את התוצאות המתקבלות בשלושה מקרים:

  • מקרה ראשון: שיעור ההוצאות המשתנות (היחס שבין התשומות לתפוקות) עומד על 25%. משמעות הדבר היא כי לצורך ייצור של מוצר אחד נדרש העסק להוציא 2.5 ₪, מה שמותיר לו רווח גולמי של 7.5 ₪. היות וסך ההוצאות הקבועות עומד על 50,000 ₪ בחודש, הרי שעליו למכור 6,667 מוצרים בחודש על מנת להתאזן. כל מוצר נוסף שיימכר יתרום לרווח הנקי של העסק 7.5 ₪.
  • מקרה שני: שיעור ההוצאות המשתנות עומד על 50%. משמעות הדבר היא כי ליצור מוצר אחד נדרשים 5 ₪, ובדומה גם הרווח הגולמי לכל מוצר עומד על 5 ₪. במקרה כזה על העסק למכור 10,000 מוצרים בכדי להתאזן והתרומה לרווח בגין כל מוצר נוסף שימכור תעמוד על 5 ₪.
  • מקרה שלישי: שיעור ההוצאות המשתנות עומד על 75%. במקרה כזה יהיה על העסק למכור 20,000 מוצרים על מנת להתאזן. התרומה לרווח בגין כל מוצר מעבר לזה תעמוד על 2.5 ₪.

ואם נמשיך ונשאל כמה מוצרים היינו אמורים למכור בכל אחד מהמקרים בכדי לייצר רווח נקי לפני מס של 50,000 ₪ בחודש, היינו מקבלים 13,334 מוצרים במקרה הראשון, 20,000 מוצרים במקרה השני ו- 40,000 מוצרים במקרה השלישי.

מכאן ניתן ללמוד על היחס שבין התשומות לתפוקות ועל ההשפעה של אלו על המאמץ הנדרש לצורך כיסוי ההוצאות ויצירת רווח.

קבלת החלטות עסקיות

בעלי עסקים נדרשים לקבל החלטות מדי יום, חלקן החלטות שקשורות בפעילות העסקית השוטפת וחלקן קשורות לעניינים חריגים שאינם מאפיינים את השגרה. החלטות שוטפות שעניינן בהתנהלות השוטפת של העסק מתקבלות ברוב המקרים באופן אינסטינקטיבי המבוסס על הידע והניסיון של מנהל העסק או בעל התפקיד האחראי על הנושא הרלוונטי. במקרים אחרים הקשורים להתנהלות השוטפת נדרש בעל העסק או האחראי על התחום להשקיע מאמץ חשיבתי ולעיתים אף איסוף נתונים לצורך קבלת ההחלטה ואולם גם במקרים אלו תהליך קבלת ההחלטות מובנה וכל הנדרש הוא למלא את המשבצות החסרות. בין ההחלטות מסוג זה ניתן למנות: הצורך לתמחר הצעת מחיר ללקוח, הזמנת רכש מספק המצריכה איתור ספקים רלוונטיים, קבלת הצעות וקיום מו"מ, אישור יום חופשה לעובד, ניהול חשבונות העסק והעברת כספים, הוצאת תשלום לספקים בגין חשבוניות, רכישת מחשב חדש במקום זה שהתקלקל, מתן שירות מיוחד ללקוח מאוכזב ועוד.

ואולם החלטות מסוג שונה לחלוטין הן כאלו שלא כרוכות בעניינים השוטפים. אלו החלטות שתוצאותיהן עשויות במקרים מסוימים להשפיע באופן מהותי, לטובה או לרעה על העסק. אלו החלטות אשר בעל העסק פחות בקיא בהן ושימוש באינטואיציה אישית במקרים הללו עלול להוביל לנזקים קשים. עניינים שדורשים החלטות כאלו הם בדרך כלל תוצאה של אירועים בלתי צפויים שאירעו ואשר כופים על בעל העסק שינוי משמעותי, איומים או סיכונים אליהם העסק נחשף או הזדמנויות אשר נקרו בדרכו ועל בעל העסק להחליט אם וכיצד להפיק מהן תועלת.

דוגמאות למקרים הדורשים החלטות מיוחדות הן רבות וניתן למנות כמה מהן: צורך במעבר מקום בשל קבלת פרויקט גדול המצריך היערכות לוגיסטית והגדלה זריזה של שטח העבודה והמשרדים, רכישת מכונה יקרה במיוחד אשר אמורה להחליף שיטות עבודה קיימות, התמודדות עם קשיי נזילות שנכפו על העסק כתוצאה מקריסת לקוח גדול, כניסת מתחרה משמעותי לשוק אשר מציע מוצרים תחליפיים במחירים נמוכים משמעותית, עזיבת עובד מפתח בפתאומיות, שינויים רגולטוריים שעלולים להשפיע על הפעילות השוטפת של העסק, לטובה או לרעה וכדומה.

כל אלו הינם אירועים המצריכים איסוף נתונים ומידע, ניתוח מעמיק ויסודי של הסיטואציה החדשה או זו שעומדת להתרחש, הבנת כל הנגזרות שצפויות לנבוע כתוצאה מהאירוע, בחינת אלטרנטיבות לפתרון, ניתוח כלכלי של המשמעויות הצפויות ווידוא שביכולת העסק לעמוד בהן ובתזרים המזומנים הצפוי. במידה והסיכון לעסק ממשי יש להמשיך ולבחון אלטרנטיבות ובמידה ובסופו של דבר, למרבה הצער לא נמצאת אלטרנטיבה כזו והמשמעות היא שהעסק הולך לקראת משבר ממנו לא יוכל לצאת, יש לקבוע תוכנית מסודרת לסגירת העסק ולמזעור הנזקים, הכל מתוך ניתוח ענייני, קר ומקצועי, ללא שום מעורבות רגשית.

ואולם, החלטות כאלו דורשות במקרים רבים כאמור ידע מקצועי רב תחומי לצורך הצפת אלטרנטיבות רלוונטיות ויכולת ניתוח מעמיקה של ההשלכות הצפויות מכל אחת מהן. במצבים רגישים במיוחד, אשר החלטה שגויה בהם עלולה לגרום לנזקים קשים עד לכדי בלתי הפיכים, חובה על בעל העסק להתייעץ עם בעלי מקצוע מנוסים מהתחום העסקי, התעשייתי, השיווקי, המשפטי, המיסויי – הכל בהתאם למקרה הספציפי עליו מדובר.

אמנם איתור יועצים מקצועיים אשר מסוגלים לספק ערך ממשי לדילמה בה מצוי בעל העסק הוא לא עניין של מה בכך וגם עלותם אינה מבוטלת בדרך כלל ואולם הנזק שעלול להיגרם מהחלטה שגויה שאינה נסמכת על שיקולים מקצועיים קרים עלול לעלות עשרות מונים עליה. שיקול מוטעה יכול לגרום לעסק שלא לממש הזדמנות משמעותית ובעלת ערך מיוחד שנקרתה בדרכו והוא עלול לגרום מהצד האחר והמסוכן יותר, לגרום לו בצע טעויות מול איום משמעותי שקרב ובא.

על הקשר בין עלות מתומחרת לעלות אלטרנטיבית

כל עסק עושה שימוש במשאבים לצורך ביצוע הפעילויות המחויבות לצורך יצור המוצרים או מתן השירותים שהוא מספק. משאבים עשויים להיות מוחשיים (כמו משרדים, שטח יצור, מכונות יצור, מחשבים, תוכנות, רכבים, מדפים, קלסרים וידיים עובדות) והם עשויים להיות בלתי מוחשיים (כמו ידע, פטנטים רשומים, זכויות יוצרים, הסכמי שיתוף פעולה וכדומה).

המאפיין את כל סוגי המשאבים הוא שלכל אחד ואחד מהם יש עלות. יש כאלו שעלותם נקבעת מראש והיא מנוצלת בפועל לאורך תקופה (לדוגמא: מכונה שאורך חייה 10 שנים תממש את עלות רכישתה בתקופה זו) ויש כאלו שעלותם נקבעת בעת ניצולם בפועל (כמו שכר עבודה לעובדים, שכר דירה למשרדים ושימוש בתקשורת).

תהליכים מתומחרים לפי עלות המשאבים המשמשים להתהוותם ולכן תמחור יצור של מוצר יכלול את העלות של כל המשאבים שכרוכים ביצורו וזה יכלול את המכונות (לפי עלותן היחסית), את כח האדם ואת חומרי הגלם. תמחור שירות ייעשה בהתאם, תוך חישוב כל העלויות הנלוות למתן השירות.

ואולם כשמדובר בקביעת עלות של תהליכים ניתן להבחין בשני סוגים של תמחור. תמחור ישיר ותמחור הכולל העמסות. בתמחור הישיר נכללים כל המשאבים שמעורבים באופן ישיר בתהליך עצמו והוא כמובן כולל גם את עלויות חומרי הגלם. תמחור הכולל העמסות לוקח בנוסף לאלו גם את החלק היחסי של כל הוצאות התקורה של העסק ובכלל זה עלויות שכירת המשרדים, עלויות צוות ההנהלה ועד לרמת הוצאות הכיבוד והציוד המשרדי. שיטות העמסת הוצאות אלו מגוונות והן משתנות ממקרה למקרה ואולם התמחור שכולל בתוכו העמסות כולל למעשה את כל הוצאות העסק למעט (במקרים מסוימים) הוצאות המימון.

הרווח שנגזר מתמחור ישיר והמחושב כהפרש שבין מחיר המכירה של המוצר או השירות לבין העלות הישירה שלו נקרא רווח גולמי ואילו הרווח שנגזר מתמחור כולל העמסות נקרא רווח תפעולי של המוצר (או רווח נקי אם הוא כולל בתוכו את הוצאות המימון).

בין אם זו עלות המתומחרת באופן ישיר ובין אם באופן הכולל העמסות, ניתן די בנקל ובתחשיבים מתמטיים פשוטים לקבוע אותה. שונה ממנה היא העלות האלטרנטיבית.

עלות אלטרנטיבית היא העלות שנגזרת משימוש לא יעיל במשאב מסוים. זוהי העלות שנגרמת לעסק כתוצאה מכך שאותו משאב מועסק במשימה בעלת ערך נחות ממשימה אחרת אותה הוא היה אמור לבצע, או שהוא לא נוצל בכלל בזמן שהיה בו צורך. עלות זו לעיתים קלה לחישוב ולעיתים היא מסובכת עד לכדי בלתי ניתנת לחישוב. לצורך העניין נביא שתי דוגמאות:

  • התקבלה הזמנה ליצור מוצר במכשיר CNC. זוהי הזמנה גדולה בעלת רווחיות גבוהה במיוחד ואולם היא דחופה לביצוע באותו יום. ואולם מכונת ה- CNC עסוקה ביצור הזמנה אחרת שאינה דחופה ואין כל בעיה לדחות את אספקתה ביום. החלטה על המשך יצור ההזמנה הקיימת תוך דחיית (אי קבלת) ההזמנה החדשה תגרום לעלות אלטרנטיבית שניתנת לחישוב לפי הפער ברווח הנקי שהיה מתקבל ביצור ההזמנה החדשה לבין הרווח הנקי המתקבל מהיצור היומי של ההזמנה הקיימת.
  • דוגמא אחרת שאותה לא ניתן לכמת היא ניצול לא יעיל של משאבי כח אדם. ישנם עסקים רבים, קטנים בדרך כלל אבל לא רק, בהם ניתן לראות את המנכ"ל מבצע בדרך קבע משימות שגרתיות וטכניות שלא מצריכות כל הכשרה כמו לקפוץ לקנות ציוד משרדי או כיבוד, תיוק מסמכים, הזנות פשוטות למחשב וכדומה. משימות אלו שנעשות על ידו (במקום על ידי עובד זוטר) מונעות ממנו להתעסק בעיקר והוא בניהול העסק, בשיווק, ביצירת קשרים עסקיים חדשים, בפיתוח עסקי וכדומה. העלות האלטרנטיבית במקרה זה היא הפער בין הערך הכספי שהיה מושג בהכוונה נכונה של המנהל למשימותיו הייעודיות לבין עלות כח האדם שהיה מסוגל לבצע את המשימות הטכניות שביצע המנהל. כאמור, תחשיב זה בלתי ניתן לכימות אבל ברור ומובן מאליו שהוא גבוה מאוד.

האם בעל עסק הוא באמת עצמאי?

שכירים רבים מוצאים עצמם בהתלבטויות לגבי פתיחת עסק עצמאי. לאחר שנים ולעיתים רבות, של עבודה כשכירים בחברה, בכפיפות למנהל שמכתיב את סדר יומם הם מרגישים מיצוי, הם מרגישים שצברו מספיק ניסיון, ידע וקשרים והם מעוניינים לעשות לביתם.

אחת הסיבות השכיחות לרצונם לעזוב ולפתוח עסק עצמאי הוא להיות אדונים לעצמם ולזמנם ולהיות חופשיים לקבל החלטות כראות עיניהם. אבל האם אכן זהו המצב? האם בעל עסק הוא באמת עצמאי אשר יכול לקבוע בעצמו ולעצמו את סדר היום שלו? ובכן, למרבה הצער ברוב רובם של המקרים התשובה היא: לא.

כל עסק, על מנת לפעול זקוק לגורמים חיצוניים כמו בנקים לצורך מימון השקעות ומימון הפעילות השוטפת, ספקים שיספקו את חומרי הגלם, קבלני משנה שיבצעו חלק מהעבודה, לקוחות שבלעדיהם אין לעסק זכות קיום, רשויות להם הוא צריך לספק את הדרישות הקבועות בחוק, וכמובן עובדים שאמורים לבצע את העבודה או לסייע בניהול העסק. כל הגורמים הללו מהווים נדבך הכרחי לקיום העסק. על אף שברוב המקרים למרביתם יש תחליפים, עדיין חוקי המשחק שנקבעים מול כל אחד ואחד מכתיבים דרישות שעל העסק ובעליו לעמוד בהם, אחרת העסק פשוט לא יישאר במשחק.

כך לדוגמא, הבנק ידרוש שקיפות מלאה של העסק לגבי מצבו הפיננסי והוא יתנה את מתן מסגרות האשראי בתנאים שנקבעו עימו, עליהם הוא יצטרך לשמור. חריגה מהם עלולה להביא את הבנק להחליט על שינוי כללי המשחק מולו ובמקרים מסוימים הדבר עלול להיגמר רע מאוד.

על הספקים חלה המחויבות לספק לעסק את הסחורה אותם הם מייצרים בלוחות הזמנים שנקבעו וברמת האיכות שהוגדרה ואולם הספקים מצידם ידרשו לקבל את התשלום במועד המסוכם, שאם לא כן הם עלולים להפסיק את ההתקשרות באחת ולהותיר את בעל העסק ללא חומרי הגלם הנדרשים לו לצורך היצור.

הרשויות (מע"מ, ביטוח לאומי, מס הכנסה) ידרשו מהעסק להציג בפניהם דוחות חודשיים או דו-חודשיים, דוחות שנתיים ותשלום במועד של הסכומים הנגזרים מדוחות אלו. חריגה מכללי משחק אלו עלולה להיות מאוד לא נעימה ובמקרים מסוימים אף קטלנית בתוצאותיה כלפי העסק.

לקוחות מספקים את ה"דלק" לעסק. הם אלו שאמורים לייצר לעסק את תזרים המזומנים ובסופו של דבר את הרווח, ואולם על מנת שזה יקרה העסק נדרש לרצות את אותם לקוחות ולהשביע את רצונם. שירות קלוקל, מוצרים פגומים (ביחס לדרישות שהוגדרו), שירות לקוי ואפילו יחס אישי קר עלולים לגרום ללקוחות לחפש פתרונות אחרים לצרכם אצל מתחרים. העסק נדרש לעשות ימים כלילות בכדי לגרום ללקוחותיו להישאר מרוצים.

ולגבי העובדים המצב עשוי להיות מאתגר הרבה יותר. העובדה שהעסק הוא ששוכר את העובדים לא מפחיתה מרמת התלות שלו בהם. במקרים רבים יוצא שהעובדים מנהלים את בעלי העסק ולא להיפך. הם דורשים את זכויותיהם, מבקשים להתייחס לצורכיהם וגם בענייני השכר והתנאים הנלווים צפים ועולים מפעם לפעם דרישות חדשות, גם כאשר מצב העסק לא מאפשר זאת.

ובתוך כל זה אמור מנהל העסק להתנהל. עליו למצוא את האיזון שיביא את כל הגורמים מסביבו להיות שבעי רצון ובה בעת הוא אמור להרוויח כסף. ובכן, זוהי משימה לא פשוטה לחלוטין ובלשון המעטה. הניסיון לשפר את שביעות הרצון עם הלקוחות עלול לעלות בפגיעה ברווחיות (כתוצאה מהוזלת מחירים או הגדלת ההוצאות לצורך שיפור המוצר או השירות), העלאת שביעות הרצון של הספקים (באמצעות הקדמת תשלומים) עלולה להצריך מימון בנקאי גדול יותר שלא בהכרח יינתן על ידי הבנק, וכך הלאה.

בסופו של דבר, אמנם עובד שכיר צריך לתת דין וחשבון למעסיקו או מנהלו ואולם עצמאי נדרש לתת דין וחשבון, להתחשב ולהשביע רצון אצל קשת רחבה מאוד של גורמים, אשר בהם העסק תלוי ובלעדיהם הוא עלול לשבוק חיים.

חשוב להימנע מהעסקת עובד שלא ניתן לפטר

שכירת עובדים בעסק זה עניין משמעותי ביותר בעל השלכות, לטוב או לרע, על הפעילות השוטפת של העסק וכמובן על התוצאות הסופיות בדוחות רווח והפסד. במרבית העסקים, הגורם האנושי הוא המשפיע החזק ביותר על התנהלות העסק ותוצאותיו. בעיקר נכון הדבר בעמדות מפתח או בתפקידים ייחודיים אשר תכונותיו של העובד ויכולותיו הינן בעלות משקל בכל הקשור לאופן ביצוע התפקיד ומידת השגת התוצאות הרצויות.

בתפקידים בעלי רוטינה מוגדרת וברורה אשר נסמכים על נהלי עבודה מדויקים ואשר נמצאים תחת ניהול קפדני, השפעת העובד ותכונותיו על התוצאות מאוד מצומצמת. הדבר נכון בעיקר בפסי ייצור המוניים לעובדים שאמונים על פעילות רוטינית, לא מורכבת, שחוזרת על עצמה ושמחוייבת לעמוד בזמני תקן שנקבעו מראש. במקרה כזה לעובד אין שום השפעה (למעט אולי על רמת הביצוע). אם כישוריו עומדים בדרישות התפקיד הוא יבצע אותו באופן הנדרש ואם לא, הוא פשוט לא יועבר מתפקיד זה או שהוא יפוטר.

ואולם, כאמור, במרבית התפקידים יש השפעה מהותית של תכונות העובד, יכולותיו, ניסיונו, כושר הביטוי שלו, יחסי האנוש שלו על תפקודו ועל רמת ביצוע המשימות שבאחריותו לטובת קידום העסק ומטרותיו. ואכן, במרבית העסקים מושם דגש ותשומת לב רבה על תהליכי האיתור, הסינון והמיון של מועמדים לפני קליטתם לעבודה, במטרה לשכור את העובדים המתאימים ביותר לתפקיד. לצורך זה מתבצעים ראיונות עבודה ולעיתים אף מבדקים ומבחני התאמה. הבעיה היא שגם בארגונים מסודרים ומנוהלים בקפידה ובוודאי בעסקים קטנים, זיהוי חוסר התאמה של עובד לתפקיד עלול לקחת זמן רב, ולעיתים אף חודשים רבים בהם הנזק הישיר והעקיף שנגרם לעסק כתוצאה מעבודתו הקלוקלת של העובד או כתוצאה מיחסים עכורים עם העובדים האחרים עלול להיות גדול מאוד.

הבעיה עוד מתעצמת כאשר התפקיד המיועד הינו ייחודי והוא מצריך ידע ספציפי, או הכשרות מיוחדות. במקרה כזה, תהליך ההכשרה שיעבור העובד ייקבע אותו לתפקידו כך שהחברה תהיה תלויה בו הרבה יותר ובאופן שהחלפתו תהיה כרוכה בקושי ובסיכונים גדולים יותר מצידה.

הדבר נכון גם לתפקידים רגישים במיוחד, בעיקר תפקידים ניהוליים או כאלו שקשורים בכספים.

ומכוון שכך, מטרת בעלי העסקים באופן טבעי היא לשכור אנשים עליהם הם יוכלו לסמוך. עובדים אשר לא יקומו ויעזבו מרצונם ביום אחד מבלי לתת לעסק את השהות הנדרשת להיערך, עובדים אשר לא ימעלו בתפקידם, שיבצעו את תפקידם בצורה הטובה ביותר, המסורה, האחראית והלויאלית.

ובחיפוש עובד כזה הנטייה הטבעית היא לחפש במעגלים הקרובים, קרי בקרב משפחה, חברים ומכרים. ברור מאליו שגיוס קרוב משפחה לעסק, לפחות על פניו נראה כצעד שיספק בטחון גדול יותר למנהל העסק ביחס ליכולת שלו לסמוך על העובד אל מול האלטרנטיבה של גיוס עובד חדש ולא מוכר.

ואולם בתוך כך מסתתר סיכון אחד משמעותי ולא פחות מהותי והוא הקושי לפטר עובד שכזה. הרי ברור שעצם היותו בקרבה משפחתית או חברית אל מנהל העסק לא אומרת שהוא גם מתאים לתפקיד, או שתכונותיו מתאימות לדרישות הנגזרות מהתפקיד. מעבר לזה, עובד כזה יכול לחשוב לעצמו כי בשל הקרבה אל המנהל הרי שמעמדו מובטח ובכך תפגע המוטיבציה שלו להתאמץ ולהצליח. מקרה כזה עלול ליצור בעיה מהסוג השני, בעיה שנובעת מהקושי של המנהל לפטר עובד שכזה, שהרי צעד כזה עלול לפגוע ביחסים המשפחתיים או בחברות עם העובד ועם האנשים הקשורים אליו. סיטואציה כזו עלולה לגרום להמשך העסקתו של עובד שאינו מתאים לתפקידו, ובדרך כלל נמצא בעמדת מפתח ניהולית או תפעולית. למצב כזה עלולות להיות השלכות חמורות על תפקוד העסק.

ולכן, בשכירת עובדים חדשים חשוב מאוד לזכור שאין להעסיק עובד שלא ניתן לפטר כאשר הדבר נדרש (מכל סיבה שהיא). אין זה אומר שלא ניתן לשכור בני משפחה וחברים ואולם במקרה כזה, תיאום הציפיות בדבר הפסקת העבודה של העובד (מטעם כל אחד מהצדדים) חייב להיות מאוד ברור ומוסכם.